CloseMenu
CloseMenu

השביל הכחול

השביל כחול – מייצג את קו החוף היפיפה של תל אביב יפו ואת אופייה הים תיכוני של העיר. השביל עובר לאורך החוף התל אביבי- ממדרון יפו ועד לנמל תל אביב והמגדלור בצפון, ומציג אתרים, אירועים הסטוריים ואת המורשת החברתית, התרבותית והים תיכונית של תושבי העיר.
קרדיט צלם:ישראל ישראלי

מדרון יפו, שכונת עג'מי

עם גידול אוּכלוסיית יפו בַּמאה ה- 19 בנו תושָבי העיר שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה. שכונת עג’מי, או סכנת אל-עג’מי, נקראת על שם שייח’ איברהים אל-עג’מי, הקבור על פי המסורת במסגד מקומי. באזור זה, שהיה מיושב במהגרים מצרים עניים, התיישבה אוכלוסייה נוצרית אמידה. בשכונה ובסביבתה, לאורך רחוב יפת (דרך עזה), יש שכיות חמדה ארכיטקטונית ואתרים היסטוריים חשובים. חוף הים לרגלי רכס הכורכר – מדרון יפו – שימש אתר נופש לתושבי העיר ובעבור בכירים בממשל המנדט. המקום, שהוזנח שנים רבות ושימש אתר להשלכת פסולת, נמצא עתה בתנופת שיקום ופיתוח.

נמל יפו

נמל יפו נחשב לאחד הנמלים העתיקים בעולם. הנמל אינו אלא מעגן טבעי, ששימש לפריקה ולטעינה מאסדות, ואילו האוניות עגנו במרחק-מה מן החוף. ממשלת המנדט שכללה את הנמל ובנתה את שובר הגלים ואת הרציף הנראים כאן עד היום. עד חנוכתו של נמל חיפה בשנת 1933, היה נמל יפו הנמל המסחרי העיקרי שממנו יוצאו מרבית ההדרים. היהודים קראו לנמל יפו ‘שער ציון’, משום שהיה שער הכניסה הראשי לעולים החדשים שעלו לארץ ישראל משנות ה- 80 של המאה ה- 19. בשנת 1965, עם פתיחת נמל אשדוד, שבת נמל יפו מפעילות מסחרית שוטפת. בים, בכניסה למעגנה, ניצב סלע ‘אנדרומדה’, דמות מהמיתולוגיה היוונית, שנענשה על ידי אל הים, פוסידון, ונקשרה לסלע זה. מעלינו העיר העתיקה של יפו ששופצה והפכה למוקד משיכה לאמנים.  

כיכר השעון, 'הסראייה'

כיכר השעון הייתה הכיכר המרכזית של יפו, וסביבה נבנו בסוף המאה ה- 19, לאחר הריסת חומות יפו העתיקה, מבני הממשל, מרכזי המסחר והשווקים העיקריים של העיר. הכיכר גם שימשה צומת חשוב שממנו יצאו הדרכים לעזה, לירושלים ולשכם. במרכז הכיכר, מגדל השעון, שבנייתו הושלמה, ככל הנראה, בשנת 1904. את שני השעונים שבראשו התקינו השענים מוריס שנברג וזרח אלתר מושלי. פניהם לצפון ולדרום וספרותיהם היו ערביות-מזרחיות. ממזרח לכיכר נראים שרידים משופצים של ‘הסראייה’, ובתורכית: ארמון. המבנה שימש מטה לנציגי הממשל העות’מאני והבריטי, מסוף המאה ה- 19 ועד שנות ה- 30 של המאה ה- 20. את הבניין תכנן האדריכל ברוך פפירמייסטר. המבנה פוצץ ונהרס על ידי ארגון לח”י ב- 4 בינואר 1948 וגבה חללים רבים מקרב תושבי העיר.

בית האצ"ל

בבניין שלפנינו, שריד (משופץ) כמעט יחיד לשכונת מנשייה ביפו, שוכן ‘מוזאון האצ”ל בתש”ח (בית האצ”ל)’. במוזאון מוצג חלקו של הארגון במלחמת העצמאות. שכונת מנשייה נוסדה במחצית השנייה של המאה ה- 19 מצפון לרחוב בוסטרוס (רחוב רזיאל). בשטח שמצפון לה התיישבו מהגרי עבודה ערבים מן הארץ ומחוצה לה, וכן יהודים רבים. עד מהרה נהפך המקום לרצף של שכונות מצוקה שנקראו בשם הכולל מנשייה. בשכונה היו כמה מוסדות חשובים כמו בית החולים ‘שער ציון’, בית החולים היהודי הראשון ביפו, ובית המלון ‘בלה ויסטה’ (יפה-נוף). ב- 28 באפריל 1948, כבשו כוחות אצ”ל את רוב שכונת מנשייה. בשנות ה- 60 נהרסו בתי השכונה מתוך כוונה להפוך את המקום למרכז העסקים הראשי של תל-אביב.

תחנת הרכבת יפו

מסילת הרכבת מיפו לירושלים נחנכה ב- 26 בספטמבר 1892. משך הנסיעה היה כ- 4 שעות. בנוסעים המפורסמים היו קיסר גרמניה וילהלם השני ובנימין זאב הרצל, כשביקרו בארץ-ישראל באוקטובר 1898. עם כיבוש יפו על ידי הצבא הבריטי, קושרה התחנה לנמל יפו ברכבת קלה, Jaffa Tramway או ‘הטראנזינה’, שפעלה עד סוף שנות ה-20. בסמוך נמצאים ביתה ומפעל המרצפות המעוטרות של משפחת וילנד, טמפלרים, שהתיישבו במקום באמצע המאה ה- 19. מתחם התחנה שופץ ויהיו בו מרכזי תרבות, בילוי ופנאי.

מסגד חסן-בק

מסגד חסן בק נבנה בשנת 1916, בצפון שכונת מנשייה על ידי המושל הצבאי של יפו, חסן ביי אל-בצרי אל-ג’אבי. בשנת 1983 התמוטט צריח המסגד. במהלך השיפוצים הורחב מאוד שטח המסגד, ונבנה צריח חדש שגובהו כפליים מן הגובה המקורי.

גבול היסטורי יפו תל-אביב

אנו נמצאים מול רחוב דניאל, גבולה הדרומי של שכונת ח’ארת אל-טאנק (שכונת הקרטונים). עם פרוץ מלחמת השחרור, הפך רחוב דניאל לגבול בין תל-אביב ליפו. לאחר פרעות תרפ”א (מאי 1921) אישרה ממשלת המנדט לשכונת תל-אביב מעמד של מועצה מקומית (township) תחת עיריית יפו. שכונות נווה-צדק ונווה-שלום התאחדו עם תל-אביב וסופחו אליה שטחים נוספים. במהלך ‘המרד הערבי’ (1936 – 1939), הסכימה הממשלה לספח את שכונות שפירא ופלורנטין לתל-אביב. אולם לאחר שוך המרד החליט רוב תושבי השכונות להימנע מכך. עם פרוץ מלחמת העצמאות התייצב גבול מוסכם בין הערים – גבול הביטחון, שתאם במידה רבה את הסכם החלוקה – שכלל בתל-אביב את כל השכונות היהודיות של יפו.

כיכר הכנסת, בית האופרה

אחר מלחמת העולם הראשונה התפשטה תל-אביב ונבנתה לאורכו של רחוב אלנבי. הצורך להתחבר לאדמות שנרכשו לבנייה ולפיתוח על שפת הים, כמו גם היוזמה להקים במקום מרכז נופש ובילוי, הביא להפניית רחוב אלנבי מערבה. האדריכל ריכרד קאופמן המליץ לסיים את הרחוב בכיכר דמוי מניפה, ויוסף נויפלד הציע לשלב בשנת 1921 בחזית הבניינים שייבנו סביב הכיכר סטיו בצורת משולשים. מן הכיכר יצאה הטיילת לאורך חוף הים, ומולה נבנה, בשנת 1922, בית הקפה והמסעדה ‘גלי אביב’ (‘הקזינו’). בשנת 1945 נבנה בכיכר בית קולנוע ‘קסם’. בדצמבר 1948, לקראת הבחירות לאספה המכוננת, הכנסת הראשונה, הופקעו מבנה הקולנוע ומלון ‘סן-רמו’ הסמוך, ואולם ההקרנות הוסב, עד דצמבר 1949, לשמש אולם המליאה של כנסת ישראל. בשנת 1958 נחנכה במקום האופרה הישראלית בהנהלת אדית דה-פיליפ, שפעלה במקום עד סגירתה בשנת 1982.  

כיכר לונדון

כיכר לונדון נחנכה ב- 24 במאי 1942, יום הקיסרות הבריטית. הכיכר הייתה חלק מתכניתו של מהנדס העיר, יעקב שיפמן, לשיפור שפת הים והטיילת של תל-אביב. את הגן תכנן ונטע אברהם קרוון, מנהל מחלקת הגננות. הכיכר נקראה על שם העיר לונדון, מחוות הוקרה מתושבי תל-אביב לעמידתם האיתנה של תושבי לונדון במאורעות מלחמת העולם השנייה. סמוך לכיכר, מצפונה, עלתה ב- 22 ביוני 1948 האנייה של אצ”ל, ‘אלטלנה’, על שרטון, ועל סיפונה עולים חדשים ונשק שיועד, על פי הסכם מוקדם, לחלוקה בין צה”ל לבין אצ”ל. האנייה הופצצה בהוראת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ועלתה באש. בעת האחרונה שופץ הגן ובו מונצחים שמות של כל אניות המעפילים שעלו לארץ-ישראל ובהן ‘פאריטה’ ו-‘טייגר היל’, שהגיעו לחופי תל-אביב בערב מלחמת העולם השנייה. מצפון לכיכר, על קיר הטיילת שבחוף גורדון, ישנה עמדת שמע המציינת את אוניית ‘קול השלום’ של אייבי נתן.

שכונת מחלול

אדמת מחלול פירושה אדמה לא מעובדת בבעלות הממשלה. בשנות ה- 20 התירה מועצת תל-אביב לעולים החדשים ולפליטי מאורעות 1921 מיפו לבנות באדמות המחלול שלאורך שפת הים בתי מגורים זמניים, רובם צריפים מאולתרים, שהפכו עם הזמן למגורי קבע. שכונת מחלול השתרעה מרחוב גורדון בדרום ועד מצפון לשדרות בן-גוריון (שדרות קק”ל), ובשיאה היו בה כמה מאות צריפים. כמו כן היו במקום גם שני בתי חרושת, ‘דלפינר-יוחננוף’ לייצור אריגי משי, ו’האחים לבקוביץ’ לעיבוד עורות, שבמרתפו הקימה ‘ההגנה’ מכון לייצור כלי נשק. בשנות החמישים והשישים פונתה השכונה, ונבנו בשטחה בתי מלון וכיכר ‘אתרים’, שתכנן האדריכל יעקב רכטר.

גן העצמאות

השטח שעליו עומד כיום ‘גן העצמאות’ כבר יועד ב’תכנית גדס’ לשמש פארק ראשי על שפת הים. לרגלי רכס הכורכר, על חוף הים, נרצח בלילה של 16 ביוני 1933 ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב. הגן שתכנן ונטע אברהם קרוון נחנך בשנת 1952. והוא מנציח את תקומתה של מדינת ישראל. נוף הים וצמחיית החופים שימשו אלמנטים מרכזיים בתכנון הגן. בגן יש כמה פסלים ואנדרטאות, ובהם אנדרטת הציפור בעלת הכנף השבורה, בעיצובם של בנימין תמוז ואבא אלחנני. האנדרטה הזאת הוקדשה לזכרם של טייסי חיל האוויר, אהרן דויד שפרינצק ומתתיהו סוקניק, שנהרגו במלחמת העצמאות בהגנה על תל-אביב. מדרום לגן, סביב קבר השייח’ עבד אל נבי, היה בית קברות מוסלמי שפונה ליפו בשנת 1963.

חוף מציצים

חוף ‘מציצים’ נקרא כך על שם סרטו של אורי זוהר, משנת 1972, ‘מציצים’, שעלילתו מתרחשת בחוף הזה. הסרט, שבו מככבים אורי זוהר, אריק איינשטיין וצבי שיסל, הפך לסמל של שנות ה-60 ‘העליזות’ והחוף משמש בו מרחב אוטונומי המנותק מהוויית החיים היום-יומית.

נמל תל-אביב

בקשות פרנסי תל-אביב להקים נמל עצמאי בעירם נדחו בטענה, הצודקת, שאין בכך צורך משום שיש תכניות להקים נמל מים עמוקים מרכזי בחיפה (נחנך בשנת 1933). עם השבתת נמל יפו, בפרוץ המרד הערבי באפריל 1936, אישרה ממשלת המנדט, בצעד הפגנתי, להקים מזח (jetty) לפריקת סחורות בחוף תל-אביב. בחוף שמדרום למגרשי ‘יריד המזרח’, נבנה מייד מזח עץ קצר, סמל להתכוננותו של נמל עברי. ב-19 במאי נפרקה מול חופי תל-אביב האנייה הראשונה נושאת מטען של שקי מלט. בניית נמל מים עמוקים היה מעבר ליכולתם של עיריית תל-אביב והיישוב היהודי בעת ההיא, והפריקה והטעינה של האניות נעשתה, כבנמל יפו, בלב ים. במלחמת העצמאות מילא נמל תל-אביב תפקיד מרכזי באספקה ליישוב ובפריצת ההסגר על יבוא נשק. פרנסי תל-אביב לא נואשו מן הרעיון להקים בעירם נמל מים עמוקים נוסף, אך הממשלה החליטה להקימו באשדוד. בשנת 1965 הפסיק הנמל לפעול.

יריד המזרח

בשם ‘יריד המזרח’ נקראה סדרה של תערוכות וירידי מסחר בין-לאומיים שנערכו בתל- אביב בשנות העשרים והשלושים. בשנים 1927- 1932 פעלו הירידים בשטח, שבו הוקמה לימים התחנה המרכזית (הישנה) של תל-אביב. הצלחתם הובילה להקצאת שטח לבניית מתחם קבע בצפון העיר, סמוך לשפך הירקון, ובסמוך לאצטדיון שבו התקיימו משחקי ‘המכביה’ הראשונים. יריד המזרח נפתח ב- 26 באפריל 1934 בנוכחות הנציב העליון, ארתור ווקופ. השתתפו בו 30 מדינות וביקרו בו כ- 600,000 מבקרים. כיכר הכניסה, שבה אנו עומדים, נקראת ‘כיכר פלומר’, על שמו של הנציב העליון השני הרברט פלומר, ובה היה סמלו של היריד, ‘הגמל המעופף’. במתחם עדיין מוצג פסל ‘הפועל העברי’, שבנה אריה אלחנני. היריד הבא, בשנת 1936, נפתח בצל מאורעות ‘המרד הערבי’, והוא היה האחרון במקום. לאחר קום המדינה הוקם מתחם גני התערוכה בשדרות רוקח.

המגדלור

הגבעה שעליה אנו עומדים כוללת כמה אתרים: שרידי תל-כודאדי, אנדרטת זיכרון לצליחת הירקון על ידי הצבא הבריטי בדצמבר 1917 ומגדלור. המגדלור נבנה בין השנים 1934 – 1936 כדי להתריע מפני התקרבות ספינות לחוף, במקום שהיה מועד בעונות החורף לסערות עזות. תחנת הכוח רידינג הוקמה בשנת 1937 על ידי פנחס רוטנברג, עם הקמתה נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות. בדרכנו אל התל מדרום חצינו גשר להולכי רגל. גשר זה הוא גשר השירות שהוקם על הירקון לצורכי תחנת הכוח. בטעות נקרא הגשר ‘גשר ווקופ’.

בודק...