סימפלי רד

"עוגיות פלורנטין, בבקשה".

"ומה עוד?" 

"זהו."

"מה זהו?"

"כן, זהו"

"בשבילך שלוש בגטים קמח מלא בעשר שקל".

"לא תודה, באמת רק עוגיות".

"אבל לא טעמת מהבגטים"

"אבל מה אני אעשה עם שלושה בגטים?"

"מה זה מה תעשה. במחיר כזה לא שואלים שאלות"

"טוב אז תן לי אחד".

"אחד לא משתלם לך. אחד עולה שש. עכשיו כבר סוף היום. לוקחים שלוש בעשר".

"אבל אני לא אוכל שלושה בגטים".

"אז תקפיא. אין עם זה שום בעיה. בגט כזה אין כל יום".

"טוב נו, תביא".

תוך כדי שאני שמה לו אותם בשלוש שקיות נייר מאורכות חשבתי על זה שלא ברור לי איך

יש אנשים שנולדים ככה, סוחרים.

לא מקבלים "לא" בתור תשובה.

ימכרו לך לחם גם אם באת בשביל עוגיה.

גם בשוק חאן אל חלילי ליד כיכר תחריר בקהיר הם רדפו אחריי. הסוחרים הממולחים שלא

מקבלים לא בשום מצב. גם כשהלכתי דוך עם הראש באדמה הם עקבו אחריי, קראו לעברי

כמעט בכל שפה  אפשרית;  באיטלקית, באנגלית, בגרמנית, בספרדית, ברוסית.

רק בעברית או בסינית הם לא פנו אליי.

Where r u from?" ", שאלו ואני עניתי לסירוגין הונגריה או יוון. ניסיתי להתקיל ולראות כיצד

הם שוברים את השיניים. לרוב הם היו מוותרים ואני הייתי ממשיכה מהר לפני שעוד

כמה ילדים היו רודפים אחריי ומחזיקים לי בתיק.

תכלס, אם אתה לא מבין ערבית, אין לך כל כך מה לחפש שם.

המוכרים לא ממש יעזבו אותך.

גם האשם מהמאפייה לא באמת משחרר.

מחייך ומסתכל לך בעיניים. יודע שללקוח אין שום סיכוי מולו.

כנראה שאם היו מוכרים בקופה ליד העוגות גם גרביים הוא היה מצליח למכור 2+1.

"זה מה שאני יודע לעשות" אמר לי.

"אני מוכר כל החיים, כבר מגיל 14. ככה זה אצלנו. עובדים כל החיים. יש לי בגרות, שלא

תביני לא נכון. הייתי ממשיך ללמוד אבל בבית צריך כסף. ואני, אני צריך לעבוד. חלאס עם

הלימודים, אני כבר זקן בשביל זה".

"24 זה זקן??"

"24 זה חייוואן".

חייוואן בשיחה עם האשם, די ממצה את העניין.

הגזור והמסטול של היהודים פתאום נשמע אחרת.

חייוואן היפואי הריח מקומי יותר, אותנטי.

אותנטי זו מילה של תיירים שלא מכירים מילה אחרת, ואני מסתבר תיירת חדשה ביפו.

מספרים שהיא חלק מתל אביב, אבל תכלס היא רחוקה ממנה כמו באר שבע.

כאילו אתה מסתובב ברהט רק עם סטייל ואוויר של ים.

כל מכונית שעוברת יפה יותר מהשנייה ועם סטריאו יותר משוכלל.

כשהשלישית והרביעית עוברת אתה כבר מתחיל להתרגל לזה.

גם לידיעה שהיא גנובה ואין הרבה מה לעשות עם המידע הזה.

האשם היה צוחק על זה עם הלקוחות הקבועים, ואומר להם שהוא יודע שהסקודה האפורה

ההיא בפינה היא שלהם אם הם צריכים עזרה להיפטר ממנה. .

"אל תיגעי בלחם עם הידיים" , סינן לי בשקט שחדר לי מתחת לעור.

"כן, כן, רק עם השקית" ניסיתי להגיד בבטחון שלא היה קיים, והוא המשיך הלאה.

ידעתי שהוא מסתכל עלי ובוחן מה שאני עושה.

"אל תדאגי", היה זורק לי, " בעזרת האשם הכל יהיה בסדר".

ואפילו שהוא אומר את זה בטון איטי ומסטול שכזה, אני יודעת שהוא צודק.

כמו שמש אדמדמה ששוקעת על החול וצובעת אותו בצבעי ארגמן כך הקונדיטוריה

כשהאשם נמצא בתוכה.

צבועה בצבעים חזקים של אנשים מיפו, הרצליה ובת ים שולחת אליך ריחותיה מכל עבר.

בקופה עומדת ברבי, עם פוני מסורק בקפידה, שיער צבוע שמגיע כמעט עד התחת,

מרפסת מרשימה ובנייה בלתי נגמרת בציפורניים. גם היום היא מתגרה בו והוא

נדלק. סוג של פינג פונג זוגות בו הוא אומר לה משהו והיא לא נשארת חייבת.

מהצד שוב הבנת שהאשם בבעיה.

ברבי מצליחה לשבת לו טוב טוב על הלב.

מורחת עוד שפתון ורדרד, מסתכלת על עצמה במראה.

לובשת צמוד צמוד, מטריפה לו את הנשמה. גם בגיל 21 ברבי יודעת כבר מה היא שווה.

יש נשים בנות 40 שלא היו מצליחות גם בחיים שלמים לסובב גברים על הבנייה כמו

שהיא מצליחה.

גם היא מוכרת בנשמה. ערביה מראשון מערב או במילים אחרות - מרוקאית.

מחוספסת משהו. בגלל זה היא מתאימה לו כמו כפפה מלאת ריבה ופודרה.

"מבצע סוף היום: שש בגטים בעשרים" ענטזה בקולה לכל עבר וקצרה מאפים.

כבר אחרי חמש.

השקט של השישי מתחיל להראות אותותיו והתנורים כבר נחים את מנוחת השבת.

עוד מעט יקפלו את הסחורה והריחות של הבצק המתקתק יפסיקו להציף את הרחוב.

עוד שבוע של אנשים שבאים ונכנסים והולכים מהקונדיטוריה מגיע לסיומו.               

כאלה שמגיעים רק בשביל העוגה ההיא עם השמרים או הפרג, הבורקס החם והמלבי עם

הרוטב האדום והשמנת.

חוצים את המדינה בשבילם.

גם אני חוצה את מדינת תל אביב.

עוברת עם האוטובוס מכיכר רבין דרך בן יהודה, אלנבי, השוק והטיילת.

נוחתת ביפו וכמו בכל יום קזבלן שר לי בראש.

שר שהוא אוהב את יפו, אוה יפו יפתו.

אולי באמת אין כמו יפו בעולם.

לפחות לא בעולם שלי.