על מדרכות תל אביב

זהו, הקיץ הסתיים. אתה יודע את זה כשאתה מאיץ עם הקטנוע בשעת לילה בבן יהודה, והרוח מקררת איברים מוצנעים. החלטנו לתת אותה בגראנד פינאלה, כנגד כל הסיכויים.

בשעה שש בערב, בעודנו יושבים על קפה וחוככים בדעתנו איך לסיים ברוב פאר את הקיץ, קטע את מלאכתנו רצף קריאות תמוהות. "אי! אי! אי!", הוא צעק שם. לא הצלחנו להבין אם הוא משתנק מצחוק, אולי מעצם זר, או פשוט מתרגל ערכה ללימוד שפת הדולפינים. אבל לפעמים התשובה מגיעה מהכיוון הלא צפוי. וכך, אחרי שתי דקות של קריאות, סיימנו את הקפה, גיא ואני, ונזרקנו מול זבלון פעולה שבדיוק התחיל בטלוויזיה. אין כמו זבלוני פעולה בטלוויזיה כדי להעביר כמה שעות. זה מה שהפך את ואן דאם לכוכב, זה מה שהביא לקליפורניה את המושל האוסטרי שלה, שוורצנגר. זבלוני פעולה הם כמו כפתור להרצת החיים שעה וחצי קדימה. ו...הופה! כבר רבע לשמונה.

גיא, טיפוס אנין ובעל סדר יום מופתי, הלין באוזניי שמקרקרת לו הבטן, ומלבד הקפה של הבוקר (כלומר, זה של שש בערב), הוא לא הכניס כלום לפה. אז נסענו לאכול בשווארמה של דיזנגוף. ומשם, לאחר שיטוט קל, המשכנו ל"יה-יה". הסלקציה שם היא על גבול החולנית. עוד לא הבנתי איך זה עובד, אבל כל כמה זמן צץ לו מועדון חדש, יוצר סביבו הייפ מטורף, ולפני שאתה שם לב- הוא המקום החם ביותר בעיר. ההמונים צובאים על הסלקטורית, הבגדים בורחים מהגוף, תחנונים וקריאות, "אני מכיר אותו", "הוא לא דיבר איתך?". חלוקת מזון, גרסת הקלאברים. מדהים. הכרנו "אותו". נכנסנו. ואז, בפנים, ראיתי את מאיה. אז זו עיר קטנה אחרי הכל. דווקא היה נחמד עם מאיה, היא בסדר. לא ממש זכור לי למה זה הסתיים, אבל הסיום הפך לעובדה יבשה ומוצקה, ועכשיו, אם נפגשים- שולפים "מה קורה?!" נימוסי ומתבקש.

למרות שכל אחד נפנה לדרכו, תהיתי אם אפשר להפוך את עובדת הסיום על פיה. וזה אכן יכול להיות גראנד פינאלה לקיץ. אבל אחרי שתי בירות, מאיה נעלמה מעיניי. ואחרי עוד שתי בירות, פחות או יותר הכל נעלם מעיניי. ג'ון קיוזאק אמר שהתודעה היא קללה. זה מסביר למה אנשים שותים.

הסרנו את קללת התודעה, ושמנו פעמינו לכיוון היציאה. היינו עסוקים, גיא ואני, בוויכוח שהלך והחריף. ויכוח ייחודי ששילב בין מאיה, העבודה של גיא, האקסית שלו והמחאה החברתית. אז אולי התודעה לא כזו גרועה, כי בדרך כלל במצב צבירה שכזה, הרוחות בינינו מתלהטות. כשגלשנו לפסים אישיים, הגיע הצלצול הגואל. הבורר. הוא אסף בקבוקים מפחי אשפה, והעמיס אותם על העגלה שלו. הוא גרם לנו לבהות בו, אחר כך אחד בשני, ולפרוץ בצחוק. הוא קרא, "אי! אי! אי!". אולי הוא פשוט בישר על בוא החורף בשפת הדולפינים.