בירידה מחוף בת ים, בדיוק איפה שטעם הדג המלוח והערק מחבק את שפתי, יש חיבור עם יפו. פארק ענק עם גבעות ירוקות מול הים, פעם כשהייתי עוד ילדה בבת ים וחלמתי על מגורים בנווה צדק, הייתי רוכבת עם האופניים מבת ים לשכונת עג'מי ומגיעה לים. הכל היה בתולי ופרוע. מעטים החופים שנראים כה נקיים כפי שהחוף הזה היה. כעת רצועת הדשא הירוקה הזאת מצויירת בגוונים רכים ומוריקים. למול מסעדות דגים ושיפודים, עם הנוף בין היפים בארץ. משם בקלות ניתן להגיע לשוק הפשפשים, לנמל יפו, לנווה צדק.
אני פונה כעת עם העגלה לכיוון הפארק, משפחות רבות מסתובבות פה, השעה היא שעת צהריים השמש עוד מרחפת ממעל, פורסת שמיכה למול הכחול הגדול ומחכה שהצבעים ישתנו, בנותיי לא מרפות, הן יוזמות מהלכי משחק שכוללות הפעלה בלתי פוסקת -לשבת, לקום, לשבת, לקום, לרוץ, להתרוצץ, כשנמאס להן השמים כבר מקבלים גוון אדום-צהוב, אני מושיבה אותן על העגלה ופונה לשוק הפשפשים, שם קבעתי עם חברה לקפה, הסמטאות הקטנות של יפו מרמזות על המבנה האנושי פה בעיר, ממשפחות ערביות שורשיות עד ליהודיות שורשיות או חדשות וכולם חיים יחד בעיר שנראית כאילו שמרה על העבר ועדיין כה רלוונטית להווה.
אנו חוצות את נמל יפו כשהשמש עוד מחייכת לעברנו, שוק הפשפשים לקראת סוף יומו ואנחנו עוברות בחנויות שמסביב לשוק, בהם מציגים רהיטים עתיקים, בגדים חדשים למול ישנים, מסעדות שמתחילות לפתוח את שעריהן וכאלו שמפנות מקום.
אנחנו נפגשות בבית קפה בין הוותיקים בשוק, שתמיד נעים לחזור אליו, עוד מהימים שהיה מסעדת פועלים, בצידו השני של הרחוב, כשהמדרחוב לא היה באמצע ומכוניות נסעו בין הסועדים. לימים בנו את המדרחוב, ואז המסעדה הייתה משתלבת כאתר בנייה, עברו כמה שנים עד שממסעדת פועלים קטנה ואינטימית הפך בית הקפה הזה למוסד בן שתי קומות עם חנות. כשהייתי בצבא הייתי נוהגת לשבת שם ולהזמין את השקשוקה המפורסמת שלהם עם חלה בצד. היום המקום הומה ולעיתים לוקח זמן רב עד שניתן לשבת, אז אנחנו פונים לפאב ממול, שמציע בירה זולה וסנדוויצ'ים מעולים.
למזלי בדיוק התפנה שולחן פינתי במסעדה ואנו ממתיישבות. בנותי יורדות מהעגלה וממהרות להסתובב, לבחון כל כיסא, כל סועד וסועדת ולטעום מכל מה שנפל על הריצפה, אני מפצירה בהן לבוא לקראתי אבל המלצרים יותר נחמדים והן נעתרות להרמת הידיים שלהם. במסעדה יושבים מכל הגילאים, משפחות, זוגות, חברות ואנשים שהגיעו לעבוד עם המחשב.
משם אנחנו צועדות לכיוון הנמל בחזרה, חוזרות לכיוון בת ים. חברתי גדלה איתי בבת ים וכעת חזרה לגור קרוב, ביפו, ממש בגבול, אנחנו מלוות אותה הביתה, דרך הנמל, חוצות את מסעדות הדגים על גבעת אנדרומדה, הים מכה גלים על המזח, ריחות הדגים מגיעים לאפנו ומשתלבים במלוח של הים, אנחנו נכנסות עם העגלה לסמטאות של יפו, סמטת מזל דגים, גלריות קטנות שסגורות כבר מציגות יודאיקה, ציורים, פסלים. מאד שקט בשעה הזאת, מספר תיירים עוברים מולנו "it is so beautiful here", אני שומעת את האישה , "it's like you are in a small island in Greece". אנחנו מתקדמות. אני לא יודעת מה היה המשך השיחה, אכן יש משהו ביפו שמזכיר את הכפרים הקטנים שבאיים הציקלדים ביוון. הבנייה המסועפת, האבנים, תחושת הסיאסטה. הנעימות של האנשים שעוברים מולך. שתמיד מחייכים.
אנחנו נעצרות לעוד קפה, לעולם לא מזיק עוד קפה לאמהות צעירות (טוב לא כל כך צעירות) נטולות שינה, השמש כבר שולחת פיהוקים מנומסים לירח שיבוא להחליף משמרת, אנו מזדרזות עם הקפה כיוון שהבוסיות הקטנות שלנו מתחילות להתלונן. יורדות בדרך של הים, שם בנמל מסתובבות בגלריה שמציגה את החיים של הלוויתנים במים, הבנות שלי נפעמות, מסתכלות על הלוויתנים הענקיים. בגלריה צמודה יצירות של אמנים יהודים וערביים, בעיקר עוסקת בנשים ודמויות, פורטרטים, מעט פסלים.
שוב אנחנו עוברות בפארק עם הדשא הירוק עם עוד משפחות ועוד ילדים, נראה לי כי יש כאלו שהיו שם עוד שאני התחלתי את היום, עם אוכל פרוס על שמיכה. השמש נושקת לים, מתכרבלת תחתיו ומפנה מקום לירח. אנחנו צוחקות ונזכרות איך בימי בית הספר היינו יורדות עם ספר לים של יפו, "את זוכרת שהכל היה פה חולות, הכל היה בתולי כזה", אומרת לי חברתי, אני מחייכת, נזכרת בתחילת היום, איך רציתי לחזור לשנייה לאותם ימים שיכולנו לרדת לים עם ספר, לדלג על בית הספר ולהנות מהשקט, הים והשלווה של יפו.
אנחנו מחליטות להתקשר לבעלי ולהעתיק את ארוחת הערב ליפו. כעבור חצי שעה הם מגיעים עם בגטים, גבינות, ויין וכמובן פיצה לקטנות, השעה כבר מאוחרת, והבנות שלנו שוכבות על שמיכה קטנה מביטות על השמים, אני מנסה להזכר איך הולך השיר הזה על יפו...
"ושוב ילדה בלי למה ומדוע... אני סוחפת בשירה את כולם,
"ידי בזרועותיך אוחזות,
יש משהו מוזר ולא ידוע
יש משהו מוזר בעיר הזאת
השחפים על המזח כבר עפו
והים השתתק ונדם
זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו
שחודרת כמו יין לדם"
